הבוקר הגיע ועוד לפני צחצוח השיניים, הצליחה להשתרבב לה המחשבה על כמות הדברים שעלינו להספיק במהלך היום, שכבר מתחילה להלחיץ. אורח החיים המודרני יוצר עומס רב בחיי היום-יום. האם קיים פתרון פלא? מהן העצות שיוכלו להכניס קצת שלווה ורוגע לחיינו? תכינו דף ועט
כשמדמיינים את החיים של פעם, נראה והחיים התנהלו להם על מי מנוחות. את הירקות שתלו בנחת בשדה שבקרבת הבית; את הבגדים הספורים שהיו כיבסו בנחל הסמוך; לעת ערב כאשר חשכה ירדה ותאורת החשמל טרם הייתה בשימוש – הלכו לישון; ובבוקר הפציעו לשמע קול קריאת התרנגול לעוד יום… הפשטות של חיי פעם יצרה אורח חיים שאומנם היה מלא בעשייה, אך גם התנהל באופן שלא מכביד על נפש האדם.
הטכנולוגיה של היום מעניקה פתרונות קלים ומאפשרת חיי נוחות, אך מכיוון שפעולות רבות הפכו להיות מהירות ונגישות, דרישות החיים הפכו להיות גם כן תובעניות יותר. אם בעבר נדרש עבור ביצוע פעולה אחת משך זמן של שעתיים, והיום ניתן לבצעה בעשר דקות, אז החיים של היום ידרשו מאיתנו להספיק לעשות באותו פרק זמן עוד 10 פעולות במקום פעולה אחת. לא בכדי רשימות צ'ק-ליסט, הפעלת תזכורות וניהול יומן הם כלי התנהלות הכרחיים. המהירות שבה פעולות שונות מתבצעות הפכה את חיינו למירוץ אוטוסטרדה אחד גדול, שבו היום מתחיל בעלייה לכביש מהיר כששעון חול ניצב למול עינינו ודורש לדחוס ולהספיק כמה שיותר. תיבת המייל נראית כאוסף של שורות שחורות מודגשות; הטלפון מצלצל ומצפצף לאורך היום ודורש זמינות מלאה ומיידית; המשימות בעבודה נערמות בזו אחר זו כשתזכורות מההנהלה דוחקים בנו להגביר את הקצב; והבית הפך לזירת מטלות שלא נגמרות: שטיפת כלים, סידור הבית, כביסה, בישולים, ניקיון, קניות וחוזר חלילה.
אז כיצד ניתן להתמודד עם תחושת הלחץ? הנה כמה עצות שיעזרו להוריד את מפלס הלחץ בחיינו:
להפסיק לְרַצּוֹת את כולם
בכולנו קיימת השאיפה הפנימית שכולם יהיו מרוצים מאיתנו, יאהבו אותנו ויעריכו את מי שאנחנו. קשה למרביתנו להסתפק בפחות מכך, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים שדעתם עלינו חשובה לנו, כגון הבוס בעבודה, החברים הטובים, השכנים מהדירה הסמוכה וכו'. פעמים רבות הצורך לעמוד בציפיות האחר מביא לעומס רב עלינו ובא על חשבון בריאות נפשנו או עיסוקים אחרים החשובים עבורנו. להגיד "לא", אפילו לא בצורה גלויה אלא אף ע"י כך שלא נעמוד בסטנדרטים המצופים מאיתנו, יכולה להיות עבור חלקנו לאתגר אמיתי.
במצבים מעין אלו, בהם אנו חשים קונפליקט פנימי בין צורך לְרַצּוֹת את האחר לבין רצון לאזן את העומס המוטל עלינו, נשאל את עצמנו את השאלות הבאות: האם אני מתנהל במהלך היום בצורה אפקטיבית, מקצועית ואחראית או שמא אני נוטה לבזבוז זמן? האם אני פועל בצורה יסודית ואכפתית או שמא אני נוטה לזלזל בפעולות הנצרכות של היום יום עד כדי עצלות ואיטיות?
במידה והתשובה לשאלות אלה היא שיומכם מתנהל בצורה אפקטיבית ויסודית, שאלו את עצמכם את השאלות הבאות: האם במידה ואדחק בעצמי לפעול ביתר שְׂאֵת אפגע באחד התחומים הבאים – רווחת הנפש, הקדשת זמן לבני המשפחה, בריאות הגוף, ערכים רוחניים גבוהים, שלום בית או כל אידיאל אחר המהותי עבורכם?
במידה והתשובה לכך היא כי אכן תהיה פגיעה באחד משטחי חיים אלו, מציבה בפניכם תמרור אזהרה "עצור". כאן אנו נדרשים לחשב מסלול מחדש באופן כזה שחיינו יתנהלו בצורה יעילה ופרודוקטיבית, אך לא על חשבון נפשנו או תחומים אחרים חשובים בחיינו.
בשלב זה אנו נדרש לתזכר את עצמנו במסר הבא: "הצורך לְרַצּוֹת את האחר לא מצדיקה פגיעה בעצמי (ע"י פגיעה באחד מתחומי חיי החשובים עבורי). אֵלּוּ הן יכולותיי וזאת מסוגלותי, אֵלּוּ הכוחות שבורא עולם נטע בי ואֵלּוּ מגבלות הזמן הנמצאות ברשותי, ואילו היה רצונו של אלוהים שאעשה יותר מכך – הוא היה מספק לי יותר כוחות וזמן. אין זה רצונו שאזיק לעצמי ואין זה רצונו שאפעל מעבר למגבלת הכוחות והזמן שסיפק לי. כאן נמצא הגבול".
עוד חשוב לדעת כי במידה ואדם דוחק בעצמו, מכביד על עצמו בעומס יתר ודורש מעצמו דרישות גבוהות מדי על חשבון פגיעה באספקטים חשובים בחייו, פעמים רבות ייתכן כי המניע להתנהגות זו הינה צורך נפשי באישור עצמי חיצוני מהחברה. אדם בעל דימוי עצמי שאינו מגובש וחזק דיו יהיה זקוק ליותר תחושת שביעות רצון מהחברה כלפיו, ולכן הוא עלול לפתח נטייה אישיותית לריצוי (to please). ככל שיש לאדם דימוי עצמי גבוה יותר שמקורו פנימה בו, כך פחות הוא יהיה זקוק לאישורים חיצוניים.
יעל עופרים, פסיכואנליטיקאית ומנחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, כתבה על מגמת התפתחות נטיית אופי שכזו כך: "עלולה להתפתח הקשבה החוצה על חשבון ההקשבה פנימה. כלומר, נטייה מוגזמת לרצות את האנשים שבהם הוא תלוי – קליטת ציפיותיהם והיענות לציפיותיהם – וזאת על חשבון התפתחות עצמיותו שלו״.
לרבים מאיתנו ייתכן שאין נטייה אישיותית מוחלטת לריצוי, אך קיימת נקודה מסוימת בנפש שאכן רוצה שיאהבו וישמחו בנו, וזוהי תחושה טבעית ונורמלית לחלוטין. יחד עם זאת, באותן עתות בהן אנו חשים כי אנו מתחילים לזלוג מעבר לאותו תמרור "עצור", יהיה מומלץ לחזק את תחושת הערך העצמי שלנו ע"י תיזכור עצמי בכל המעלות שבנו, בכישרונות, היכולות, בכל ההצלחות וההישגים שהשגנו עד הלום, ובכך יקל עלינו לעשות 'סטופ' ולומר "לא" לאחר, בין סמוי בין גלוי.
מלבד זאת, ברוח התקופה של היום כמעט ונוצר קשר ישיר בין רמת ההישגים שלנו – המספר שכתוב על התלוש משכורת, גודל הדירה, גיליון הציונים, מס' הפרויקטים או הלקוחות שהשגנו לחברה בה אנו עובדים – לבין תחושת הערך העצמי. החוקרת החברתית ברנה בראון אף מכנה תופעה זו בשם "המרדף אחר ראוּיות". לעומת זאת, היהדות מזכירה לנו את הערך שלנו ללא קשר למספר המשימות שהצלחנו לסיים, אלא רק מעצם היותנו נבראנו בצלם אלוהים, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). יש לכל אחד ואחת מאיתנו ערך אדיר ואינסופי, שאינו תלוי מצד עצמו בשום גורם אחר, אלא הוא קיים בצורתו הבלתי מעורערת רק מעצם זהותנו כבעלי נשמה רוחנית נצחית ויקרה.
לשים ראש על אבא שבשמים
תחושת כובד האחראיות יכולה לעיתים להיות קשה מנשוא, במיוחד כאשר ישנם לחצים ועומסים רבי משמעות בחיינו. דוד המלך מזכיר לנו במזמורי התהילים עצה חשובה ביותר: עשו את המוטל עליכם, אך הסירו את כובד המשקל משכמכם, ותנו לבורא עולם לנהל את הדברים.
"גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ, וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה" (תהילים לז, ה)
"אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהילים קלא, ב)
"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" (תהילים נה, כג)
אומנם מוטלת עלינו חובת ההשתדלות המעשית בדרך להשגת יעדנו, אך את התוצאה הסופית, תהיה באשר תהיה, רק ה' הוא זה שיחליט.
כל דבר בעולמנו קורה רק ברצונו של ה', ולכן אם עשינו את המוטל עלינו במלוא האחראיות והרצינות, בין אם התוצר הסופי יהיה הצלחה ובין כישלון, נדע שזה נקבע ע"י רצונו של האלוהים. חכמי ישראל מסבירים כי אפילו התרחשות של דבר פעוט כגון פציעת אצבע התרחשה בגזרתו של ה', ולא כדרך מקרה ארעי: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (מסכת חולין, דף ז, עמ' ב). כל דבר בעולמנו, בין גדול בין קטן, נמצא תחת שליטתו והחלטתו של ה' שמנהל את העולם.
פעמים רבות העבודה שעלינו לעשות היא לא במאמץ יתר של עשייה ביצועית, אלא במאמץ של עבודה מנטלית שהיא: לדעת להרפות, כפי שנאמר: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים" (תהילים מו, יא). עלינו לקחת נשימה עמוקה ולצעוד צעד אחד אחורה, מתוך אמונה שמה שיקרה הוא בידיו של ה'.
אין דבר משחרר ומרגיע יותר מאשר הידיעה שהשליטה המוחלטת והיחידה לאופן בו דברים יתנהלו בסופו של דבר תלויה אך ורק בה', ואין הם בידינו. כשחיינו מלאים בתחושת הישענות מוחלטת על בורא עולם, זוכים לחיות חיים נטולי דאגות, חרדות ומתחים, המלאים בשלוות נפש אמיתית.
טיפים קטנים ליום-יום
מומלץ לאמץ כמה מן העצות הבאות המסוגלות להקל רבות את תחושת העומס של דרישות היום-יום:
בהצלחה!
חשבתם שאי אפשר למות מרוב לחץ? חשבו שנית. "קארושי" הוא מונח שהוטבע ע"י היפנים המתאר תופעת מוות כתוצאה מעומס בעבודה או מעבודת יתר בתנאים נפשיים או פיזיים ברמה קיצונית. תופעה זו אומנם החלה ביפן, אך היא נפוצה גם במדינות שונות באסיה. שני הגורמים הבולטים ביותר המובילים לקארושי הם מחסור בשינה ולחץ, אשר מובילים להתקף לב או שבץ מוחי. מרבית קורבנותיה של הקארושי עבדו לפחות 50% יותר שעות ממספר שעות העבודה הרגילות באופן שיטתי בתקופה הקדמה למותם. ריצ'רד ווקוטץ' מאוניברסיטת וירג'יניה טק מסביר כי הצורך להיתפס ע"י ההנהלה והקולגות לעבודה כעובד מסור הוא המניע שמותיר את העובד למשך שעות רבות בעבודתו: "בימינו יותר חשוב להיראות בעבודה – להגיע מוקדם ולעזוב מאוחר".
הרבה פעמים משתמשים במילים 'לחץ' ו'עומס' כמילים נרדפות, אך מילים אלו מתארות שני מושגים מובדלים. 'עומס' מתאר מצב אובייקטיבי של פעילות מרובה, ולעומת זאת 'לחץ' מתאר מצב נפשי שלילי של מתח ומצוקה. כלומר, חווית עומס אינה גוררת בהכרח תחושת לחץ. ישנם החווים עומס בחייהם, אך אינם חשים תחושת לחץ, נהפוך הוא, הם חווים את העומס בצורה חיובית. בדר"כ אלו יהיו אנשים אנרגטיים שאוהבים את ההווי של עשייה הרודפת אחת אחר השנייה, חיים את התנועה המתמדת ובעלי רוח נלהבת להגשמה.
זריזות היא תכונה חשובה בנפש האדם עד כדי כך שנאמר בספרי המוסר היסודיים בעולם היהדות כי "מידת הזריזות היא תכשיט לכל המצוות, והיא מתקנת כולם" (ספר 'אורחות צדיקים', שער הזריזות), וכן "כי הזריזות היא מדת שלימות גדול" (ספר 'מסילת ישרים', פרק ז). על מנת להצליח להגיע ליעדים אחד התנאים הנדרשים לכך היא הזריזות, מכיוון שאופי בעל כבדות ועצלות מונע מהאדם לצאת מאזור הנוחות ולעמול, כפי שכותב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו 'מסירת ישרים': "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".
מה ניתן לעשות אם זריזות היא לא נקודת החוזקה שלנו? הרמח"ל מסביר כי הזריזות היא תוצר של התלהבות פנימית, אך עם זאת הוא מסביר כי ניתן לייצר תחושה זו גם אם אינה קיימת בקרבנו. הוא מייעץ למי שמעוניין להשפיע את הרגשות הלב שלו ואומר כי המעשים החיצוניים מסוגלים להשפיע על הרגשות, ולכן התנהגות חיצונית של זריזות יכולה להביא לידי תחושה של התלהבות. והנה לשונו: "כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו". כלומר, הגוף והנפש קשורים זה בזה ובעלי השפעה הדדית, ולכן ביצוע פעולות בצורה זריזה ונמרצת, אף שהמניע הוא טכני ומאולץ, מסוגל לרומם את הנפש ולהביא לידי התלהבות פנימית.
ע"פ סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 46% מהמועסקים בישראל חשים תחושת לחץ נפשי או מתח בעבודתם – 30% מדי פעם ו-16% לעיתים קרובות. עוד נמצא כי המקצועות שבהם נמצא השיעור הגבוה ביותר של מועסקים החשופים ללחץ ולמתח, לעתים קרובות או מדי פעם, הם אחיות (75%), מורים בבי"ס יסודי (66%), רופאים ועורכי דין (65%), מנכ"לים ומנהלים (61%).
אף על פי שזריזות היא תכונה נעלה וחשובה, יש להיזהר לא לגלוש לזריזות בצורתה השלילית שהינה עשייה מהירה אך מתוך בלבול הדעת ופזיזות הגוררים טעויות, כפי שמובא בספר המוסר היסודי 'אורחות צדיקים': "אף על פי שהזריזות טובה מאוד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדי, כי הרוכב במהירות – הוא קרוב מאוד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות – הוא נופל. ולא יתכן לתקן מעשה מתוקן בבהלה, אבל במיתון יתוקנו העניינים" (ספר 'אורחות צדיקים', שער הזריזות).
החיפזון הינה בהילות עד כדי איבוד עשתונות. הזריזות הנכונה, לעומת זאת, תמיד תהיה עשייה מועילה המלווה ביישוב הדעת, רוגע ושמחה.
חשבתם שאי אפשר למות מרוב לחץ? חשבו שנית. "קארושי" הוא מונח שהוטבע ע"י היפנים המתאר תופעת מוות כתוצאה מעומס בעבודה או מעבודת יתר בתנאים נפשיים או פיזיים ברמה קיצונית. תופעה זו אומנם החלה ביפן, אך היא נפוצה גם במדינות שונות באסיה. שני הגורמים הבולטים ביותר המובילים לקארושי הם מחסור בשינה ולחץ, אשר מובילים להתקף לב או שבץ מוחי. מרבית קורבנותיה של הקארושי עבדו לפחות 50% יותר שעות ממספר שעות העבודה הרגילות באופן שיטתי בתקופה הקדמה למותם. ריצ'רד ווקוטץ' מאוניברסיטת וירג'יניה טק מסביר כי הצורך להיתפס ע"י ההנהלה והקולגות לעבודה כעובד מסור הוא המניע שמותיר את העובד למשך שעות רבות בעבודתו: "בימינו יותר חשוב להיראות בעבודה – להגיע מוקדם ולעזוב מאוחר".
זריזות היא תכונה חשובה בנפש האדם עד כדי כך שנאמר בספרי המוסר היסודיים בעולם היהדות כי "מידת הזריזות היא תכשיט לכל המצוות, והיא מתקנת כולם" (ספר 'אורחות צדיקים', שער הזריזות), וכן "כי הזריזות היא מדת שלימות גדול" (ספר 'מסילת ישרים', פרק ז). על מנת להצליח להגיע ליעדים אחד התנאים הנדרשים לכך היא הזריזות, מכיוון שאופי בעל כבדות ועצלות מונע מהאדם לצאת מאזור הנוחות ולעמול, כפי שכותב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו 'מסירת ישרים': "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".
מה ניתן לעשות אם זריזות היא לא נקודת החוזקה שלנו? הרמח"ל מסביר כי הזריזות היא תוצר של התלהבות פנימית, אך עם זאת הוא מסביר כי ניתן לייצר תחושה זו גם אם אינה קיימת בקרבנו. הוא מייעץ למי שמעוניין להשפיע את הרגשות הלב שלו ואומר כי המעשים החיצוניים מסוגלים להשפיע על הרגשות, ולכן התנהגות חיצונית של זריזות יכולה להביא לידי תחושה של התלהבות. והנה לשונו: "כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו". כלומר, הגוף והנפש קשורים זה בזה ובעלי השפעה הדדית, ולכן ביצוע פעולות בצורה זריזה ונמרצת, אף שהמניע הוא טכני ומאולץ, מסוגל לרומם את הנפש ולהביא לידי התלהבות פנימית.
אף על פי שזריזות היא תכונה נעלה וחשובה, יש להיזהר לא לגלוש לזריזות בצורתה השלילית שהינה עשייה מהירה אך מתוך בלבול הדעת ופזיזות הגוררים טעויות, כפי שמובא בספר המוסר היסודי 'אורחות צדיקים': "אף על פי שהזריזות טובה מאוד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדי, כי הרוכב במהירות – הוא קרוב מאוד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות – הוא נופל. ולא יתכן לתקן מעשה מתוקן בבהלה, אבל במיתון יתוקנו העניינים" (ספר 'אורחות צדיקים', שער הזריזות).
החיפזון הינה בהילות עד כדי איבוד עשתונות. הזריזות הנכונה, לעומת זאת, תמיד תהיה עשייה מועילה המלווה ביישוב הדעת, רוגע ושמחה.
הרבה פעמים משתמשים במילים 'לחץ' ו'עומס' כמילים נרדפות, אך מילים אלו מתארות שני מושגים מובדלים. 'עומס' מתאר מצב אובייקטיבי של פעילות מרובה, ולעומת זאת 'לחץ' מתאר מצב נפשי שלילי של מתח ומצוקה. כלומר, חווית עומס אינה גוררת בהכרח תחושת לחץ. ישנם החווים עומס בחייהם, אך אינם חשים תחושת לחץ, נהפוך הוא, הם חווים את העומס בצורה חיובית. בדר"כ אלו יהיו אנשים אנרגטיים שאוהבים את ההווי של עשייה הרודפת אחת אחר השנייה, חיים את התנועה המתמדת ובעלי רוח נלהבת להגשמה.
ע"פ סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 46% מהמועסקים בישראל חשים תחושת לחץ נפשי או מתח בעבודתם – 30% מדי פעם ו-16% לעיתים קרובות. עוד נמצא כי המקצועות שבהם נמצא השיעור הגבוה ביותר של מועסקים החשופים ללחץ ולמתח, לעתים קרובות או מדי פעם, הם אחיות (75%), מורים בבי"ס יסודי (66%), רופאים ועורכי דין (65%), מנכ"לים ומנהלים (61%).
רגע לפני שאותת הרופא המנתח לרופא המרדים שאפשר להתחיל בניתוח, אחז בידו המטופל, ונתן לו שיעור נצחי ועמוק מני ים שלעולם לא ישכח
יוסף היה באמצע שנות השבעים לחייו כששמע לראשונה על ההשלכות המלאות של מצבו. הוא סבל במשך שנים מקוצר נשימה והתכווצויות בבית החזה. אבל, כמו רבים מאיתנו, הוא נמנע מהביקורים הנחוצים-אך-מפחידים אצל הרופא.
"אני אהיה בסדר", הוא חזר ואמר. "הכאבים מגיעים, אבל גם חולפים. ובכל מקרה, מה כבר הרופאים יודעים?".
יוסף שנולד וגדל בירושלים, היה עשוי מחומר חזק, אבל הגיע הרגע שבו הוא לא יכול היה יותר להתעלם מן האמת. הייתה לו בעיה רצינית, והיא לא חלפה מעצמה.
הוא לא היה מעולם אדם אפוף תהילה או מפורסם. כמורה אהוב, מדריך רוחני למאות אנשים ומבצר של אמונה איתנה, הוא ניהל את חייו בענווה נעלה ומתוך ביטחון שליו. ותיקי ירושלים מכירים אנשים כמותו. יש כמה וכמה כמותו. הם מתעבים את אורות הזרקורים, בורחים מן הכבוד ומדריכים בשקט את אלה המחפשים עצה טובה, הכוונה או חיזוק.
הם לא עובדים את האלוהים, הם חיים עם האלוהים… בכל רגע של זמנם ובכל תא בגופם.
"חייבים לקבל את המציאות", אמר ד"ר מ. "התרופות לא עוזרות. ניסינו כמה סוגים שונים של טיפולים במשך כמה חודשים. נשארה רק אפשרות אחת".
יוסף ישב רגוע והקשיב. הוא ידע מה עומד לבוא.
"האפשרות היחידה שנותרה היא ניתוח; והוא די מסוכן".
ד"ר מ. המשיך לתאר את פרטי ניתוח הלב המסוכן שהציע את התקווה היחידה והטובה ביותר שעמדה בפניו. יוסף לא שאל על מספרים, סיכויים או הסתברויות; זאת לא הייתה דרכו. אבל ד"ר מ. הציג אותם בכל זאת.
"אני אגיד לך את כל האמת, בלי הניתוח הזה, אין לך סיכוי לחיות יותר משנה. אם הניתוח מצליח, תוכל לחיות עוד 20 שנה. אבל יש 50% סיכוי שלא תזכה לצאת חי מחדר הניתוחים. ההחלטה מונחת כולה בידיך".
תארו לעצמכם התלבטות כזאת. תחשבו על אשתו וילדיו. האם הם רוצים שהוא יעבור את הניתוח, בידיעה שאולי לא יזכו לראותו שוב? או שהם לא יעזו לקחת סיכון גדול כל כך ופשוט יתפללו ויקוו שהרופא טועה? דילמה ברמה כזאת מתרחשת רק בנקודות הקשות ביותר בחיים.
לאחר לילות חסרי שינה והתייעצויות עם כמה מגדולי החכמים, החליט יוסף ששווה לקחת את הסיכון.
בחדר הניתוח
היה זה זמן קצר לאחר שנכנס יוסף לבית החולים. ידידים ואוהבים בכל קצוות הארץ, שטוב לבו וקדושתו נגעו בנשמותיהם, התפללו להצלחתו. אבל רק לבני משפחתו הקרובים ביותר הותר לעמוד ליד מיטתו ברגעים הגדולים שלפני הניתוח.
ואז הגיע הרגע.
יוסף הוצא מחדר-ההכנה, כשאחרי מיטתו צועדת תהלוכה צנועה ודאוגה. אשתו, בין היתר, מחוזקת ונחושה; נכדתו גם היא הייתה שם, מזועזעת. אף אחד לא הוציא מילה. לא היה מה לומר.
בתום הצעדה הארוכה מכל, שנמשכה רק הרף עין, הם הגיעו אל היעד – חדרי הניתוח. הגיע הזמן להיפרד.
חדר הניתוח היה תערובת מוזרה של סטריליות וחולי. כאן החיים מדברים בעד עצמם. כאן ממתין המחר לאלה שזמנם הוגבל. כאן הגורל שולט וההחלטות משפיעות לנצח.
רופאים, אחיות וסניטרים מתרוצצים כולם, מעסיקים את עצמם בפרטים טכניים של הרגע האחרון, בעוד שהחולה, ללא נוע ואולי כמעט בסקרנות, פשוט ממתין ומסתכל. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מכשירים, כל כך הרבה אורות בוהקים, כל כך הרבה תשומת לב – הכל מכוון במאמץ מאוחד להביא חיים ובריאות לאדם.
ההכנות הסופיות כמעט הושלמו. ד"ר מ. הציג ליוסף את הצוות שיפתח עוד מעט במשימה החשובה – לנסות להציל את חייו. ואז הוא עבר בקצרה על התהליך שעומד לפניו ומה שצפוי ליוסף לאחר שיתעורר. אף אחד לא ביטא את האפשרות האחרת, המפחידה.
"בהצלחה", אמר ד"ר מ. כשהורה למרדים להתכונן להחדרת חומר ההרדמה.
אבל לפני שיכול להמשיך, הושטה פתאום ידו של יוסף מהסדין ואחזה בידו של ד"ר מ.
"אם תרשה לי", אמר הזקן העדין לרופא הטוב. "יש משהו שאני מוכרח להגיד לך לפני שאתה מתחיל.
לפני כמה שבועות הצגת בפניי את הסיכונים הכרוכים בתהליך הזה. היה קשה לשמוע אותם ואפילו קשה יותר לשקול אותם. אמרת לי מה שהייתי חייב לדעת. עכשיו אני רוצה להגיד מה שאתה צריך לדעת.
אם הניתוח הזה לא יצליח… אם ההתערבות שלך תביא לי מוות במקום חיים, אתה עלול, באופן טבעי, להתאכזב. אולי אפילו תאשים את עצמך על מה שקרה או לא קרה. אולי תרחיק לכת עד כדי שקילה מחדש של כישוריך כרופא, או שתטיל ספק בערכה של הפרוצדורה הרפואית הזאת. כתוצאה מהתהיות שלך, יתכן שתהסס מלבצע את הניתוח הזה לאחרים, שאולי היו יכולים להרוויח מאוד מניתוח מהסוג הזה.
"דע שהחיים נמצאים אך ורק בידי האלוהים. הוא, ורק הוא, קובע את הגורל שלנו – אנשים בשר ודם. לא משנה מה יקרה כאן היום, אתה מוכרח להמשיך עם העבודה החיונית שלך. ניתנו לך כישורים יוצאים מהכלל ואתה חייב להשתמש בהם בלי היסוס, חרטה או חשש. מכיוון שאם הניתוח לא יצליח, זה לא יהיה הכישלון שלך, אלא רצון ה' שהתממש. אני מקווה שאתה מבין".
"כן", ענה ד"ר מ. "אני מבין. אני מקבל. ואני אסיר תודה".
היה זה שיעור לחיים של אמונה שלמה ואיתנה, שמכילה את הכוח הייחודי, אשר יכול לבוא רק ממי שעומד בפרשת הדרכים של החיים.
ד"ר מ. התעשת ופנה שוב אל המרדים בהוראה להמשיך. אבל יוסף, כך נראה, לא סיים עדיין.
"ו… אה… עוד משהו… אם אתעורר באיזשהו חדר התאוששות, אני בטוח שתהיה לצידי. יחד נחגוג את ההצלחה המדהימה.
"אבל תדע, רופא טוב, שהחיים הם אך ורק בידי ה'. הוא ורק הוא קובע את הגורל שלנו, בשר ודם. לא משנה מה יקרה כאן היום, לעולם לא תוכל לקחת את מלוא הקרדיט על הארכת החיים שלי. קיבלת כישרונות יוצאי דופן, ואתה חייב להשתמש בהם בלי גאווה, יהירות או התנשאות. אתה רק שליח של ה', גלגל בטחנת הצדק המלכותית שלו.
אם הניתוח יצליח, לא אתה תצליח, אלא הבורא שזה רצונו. אני מקווה שאתה מבין".
ד"ר מ. הנהן בכובד ראש. זה היה רגע שלעולם לא ישכח.
יוסף שלח אליו חיוך רך.
ועצם את עיניו.
אפילוג
תוצאות הניתוח אינן רלוונטיות לשיעור המבריק שלימד אותנו יוסף, אבל בוודאי אתם שואלים את עצמכם מה קרה בסוף. ובכן, התפילות הרבות נענו – בחן, בחסד וברחמים.
***
אז למרות שבחיינו התובעניים מוטל עלינו רבות, לפעמים צריך להזכיר לעצמו שהתוצאה הסופית, בין הצלחה ובין כישלון, היא רצונו של אלוהים. אמונה זו תקל מעל כתפינו את כובד המשקל, כפי שאמר דוד המלך: "השלך על ה' יהבך" (תהילים נה, כג) – אומנם מוטל עליך לפעול את הפעולות הנכונות, אך את תחושת כובד האחראיות הסר מעלייך והשלך על מי שמנהל את העולם…
מתוך אתר 'אש התורה'
